Historia de Enfermería en Hebreo

היסטוריית הסיעוד

ראשית הטיפול והסיעוד

הטיפול הוא פעילות הקיימת מאז קיומה של האנושות. הוא מושפע מהנסיבות החברתיות והתרבותיות המאפיינות כל מקום וכל תקופה בהיסטוריה. במסגרת הקשר חברתי-תרבותי זה, האמונות, ובמיוחד הדת, וכן התפיסה השלטת של מחלה בכל תקופה, היו גורמים מרכזיים בהבנת התפתחות הטיפול והסיעוד.

מאז ראשית האנושות, הטיפול היה קשור באופן ישיר לסיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר הדרושים לקיום האדם, כגון מזון, ביטחון, מחסה והגנה. הטיפול היה גם קשור לשני שלבים בחיי האדם שבהם התלות באחרים בולטת במיוחד: הילדות והזקנה. לפיכך, העדויות הראשונות לטיפול קשורות לתחילת מחזור החיים, לסיוע בלידה ולקליטת כל חבר חדש בקהילה, תוך התמקדות במילוי צרכיו הבסיסיים.

אם נביא בחשבון שהציוויליזציות הראשונות התפתחו בסביבה עוינת, שבה מספר האיומים הטבעיים על המין האנושי היה רב, ההבדלים הפיזיים בין גברים לנשים הובילו לחלוקת עבודה מגדרית. הגברים עסקו בעבודות חיצוניות שנדרשו להן יכולות פיזיות משמעותיות יותר, בעוד שהנשים הופקדו על הסביבה הקרובה לבית, ובמיוחד על כל הקשור לטיפול ולדאגה לזולת. מצב זה השפיע באופן משמעותי על מהלך ההיסטוריה.

נשים כמטפלות הראשונות

הקשר בין האישה לבין הטיפול וראשית החיים הוביל להופעתן של נשים שעסקו בטיפול גם מחוץ לבית. ידוע כי באימפריה הרומית היו נשים שסייעו במהלך הלידה וטיפלו ביילודים. מצב דומה התקיים גם בימי הביניים, שבהם הוכרו הנשים כמטפלות טבעיות בשל תפקידן בהבאת ילדים לעולם, בלידה, בהגנה על התינוק ובהזנתו.

תפיסת המחלה בעולם הקדום

בתקופות הקדומות, מושג המחלה או המום הגופני היה קשור לאמונות מאגיות. אמונות אלו התבססו על מיתוסים, אמונות טפלות ומסורות שיצר האדם הקדום כדי להסביר תופעות טבע שלא ידע להבין. במסגרת תפיסה זו, המחלה נתפסה כרוח רעה או כעונש שנשלח על ידי האלים. כל מחלה הייתה קשורה לאמונה טפלה כלשהי, והחולה טופל בדרך כלל על ידי בני משפחתו, שפנו לעזרת מכשפים, מרפאים מסורתיים או שמאנים.

דמויות אלו שילבו טקסים ופולחנים יחד עם התבוננות בתופעות טבע. הן צברו ניסיון מתוך מקרים שבהם טיפלו ויישמו אותו במקרים חדשים. באופן זה, החשיבה המאגית שלטה בטיפול במחלות.

השפעת הכנסייה הנוצרית

במהלך התפתחות החברה האירופית, ניצלה הכנסייה הקתולית את העובדה שהנצרות הדגישה ערכים כמו אלטרואיזם, צדקה וסיוע לעניים ולחולים כדרך להשגת גאולה רוחנית. הכנסייה החלה לרכז בידיה את תחום הטיפול, והפכה רבים מהטקסים והאמונות הקשורים למחלה למסגרות דתיות. למעשה, החשיבה המאגית נותרה בעינה, אך קיבלה צורה דתית חדשה.

כתוצאה מכך, בימי הביניים הוקמו בתי חולים ומוסדות סגורים בסמוך לכנסיות ולקתדרלות. מוסדות אלו נבנו במימון אצילים ובעלי אמצעים אשר ביקשו לקיים את מצוות הצדקה שהטיפה לה הכנסייה. בתי החולים שירתו בעיקר את השכבות החלשות של החברה ומילאו תפקיד חשוב בתקופות של מגפות קשות שפקדו את אירופה.

במוסדות אלו סבלו המטופלים ממחסור חמור בתנאי מחיה נאותים. התזונה הייתה לקויה וגרמה למחלות הנובעות מתת-תזונה, ובנוסף לכך היו נפוצות מחלות עור שהוחמרו עקב טפילים ותנאים סניטריים ירודים.

בתי החולים בימי הביניים ומסדרי הסיעוד הראשונים

במהלך ימי הביניים, הטיפול בחולים במוסדות השונים ניתן בעיקר על ידי נזירים ונזירות ממסדרים דתיים שונים. עם זאת, הנשים המשיכו להיות המטפלות העיקריות במסגרת המשפחה והבית. במאה הרביעית לספירה ייסד בסיליוס הקדוש, הבישוף של קיסריה, מסדר דתי שהוקדש להקמת בתי חולים ולמתן טיפול לחולים, לעניים ולחסרי ישע. מאוחר יותר, במאה השישית, "תקנון בנדיקטוס הקדוש" השפיע באופן מכריע על התפתחות המסדרים הדתיים ברחבי אירופה ועל ארגון הטיפול בחולים.

בתי החולים של ימי הביניים נחלקו לארבעה סוגים עיקריים:

• מושבות למצורעים.
• בתי מחסה והוספיסים לעניים.
• אכסניות לעוברי דרכים ולעולי רגל.
• מוסדות לטיפול בחולים חסרי אמצעים.

מרביתם הוקמו בקרבת קתדרלות ונהרות. בהמשך גם הגילדות המקצועיות החלו להקים בתי חולים ולתחזקם. האחריות היומיומית על הטיפול בחולים הוטלה בדרך כלל על אחיות ממסדרים דתיים שונים ועל צוותי השירות שהועסקו במוסדות אלה.

מגפות, עוני ועליות לרגל

בשלהי ימי הביניים, תקופה שהתאפיינה בעוני, רעב ומחסור במזון, היו אוכלוסיות אירופה חשופות למגפות קשות שהתפשטו ברחבי היבשת. במקביל התפתחו מסלולי עלייה לרגל לירושלים, לארץ הקודש ולסנטיאגו דה קומפוסטלה. אלפי עולי רגל יצאו למסעות ארוכים ומסוכנים, ורבים מהם חלו או מתו בדרך. כתוצאה מכך עלה הצורך בבתי חולים נוספים ובמטפלים שיוכלו להעניק סיוע לעולי הרגל.

הכנסייה עודדה הקמת בתי חולים חדשים שמומנו באמצעות תרומות וגביית כספים. בתקופה זו הופיעו המסדרים הצבאיים-דתיים, אשר שילבו בין פעילות צבאית לבין טיפול והגנה על עולי רגל חולים. מסדרים אלה היו תוצאה ישירה של מסעי הצלב לארץ הקודש.

אין מידע רב על שיטות הטיפול המדויקות שבהן השתמשו "הלוחמים-האחים", אך ידוע שהם הקימו בתי חולים גדולים ומאובזרים, ושחברי המסדר עצמם השתתפו באופן פעיל בטיפול בחולים ובפצועים.

המסדרים הצבאיים הראשונים הקשורים לסיעוד

בין המסדרים הבולטים שפעלו בתקופה זו נמנו:

• מסדר האבירים ההוספיטלרים של יוחנן הקדוש מירושלים.
• האבירים הטבטונים.
• מסדר מלטה.
• אבירי לזרוס הקדוש.
• אבירי הקבר הקדוש.
• האבירים הטמפלרים המפורסמים.

השפעתם של המסדרים הדתיים-צבאיים הגיעה גם לספרד, שם נוסדו מסדרים כגון מסדר קלטרווה, מסדר מונטסה ואבירי סנטיאגו.

בתי החולים הראשונים באירופה ובספרד

בין בתי החולים העתיקים הידועים באירופה ניתן למנות:

• Hôtel-Dieu בליון, צרפת (שנת 542).
• Hôtel-Dieu בפריז, צרפת (שנת 650).
• בית החולים רוח הקודש ברומא, איטליה (שנת 717).

בספרד, בית החולים הקדום ביותר הידוע היה בית החולים של מרידה, אשר נוסד על ידי בישוף העיר.

ראשית ההתמקצעות של המטפלים

בתקופת הממלכה הוויזיגותית בחצי האי האיברי, בין המאות החמישית לשמינית, הופיע הספר המשפטי "פוארו חוסגו" (Fuero Juzgo), שבו מוזכרים לראשונה ה"מקיזים" (Sangradores), שנחשבים לאבותיהם המקצועיים של העוסקים בטיפול רפואי וסיעודי.

במאה ה-13, בממלכת קסטיליה, על פי "ספר שבעת החוקים" של המלך אלפונסו העשירי החכם, הוזכרו בעלי מקצוע אלה בשם "אלפחמס" (Alfajemes), אשר נודעו גם כספרים-מנתחים. הם הורשו לבצע הקזות דם, עקירות שיניים ופעולות רפואיות אחרות רק במקומות ייעודיים ולא בכיכרות וברחובות.

כבר בתקופה זו החלו להתארגן אגודות מקצועיות וגילדות, אשר תרמו ליצירת זהות מקצועית ולהתפתחותם של מקצועות הבריאות בצורה מסודרת יותר.

אחוות הספרים והמנתחים והדרך להסדרת המקצוע

מהמסמכים ההיסטוריים עולה כי במאה ה-14 נוסדו האחוות הראשונות של ספרים ומנתחים תחת חסותם של הקדושים קוסמאס ודמיאנוס. אחוות אלו היו מוסדות בעלי אופי דתי וצדקני, אך בתקנוניהן נקבעו גם כללים לעיסוק המקצועי. כדי לעסוק כמנתח-ספר היה על המועמד לעבור בחינה שנערכה על ידי שני מנתחים מטעם האחווה.

ניתן לראות כי גילדות, אגודות וקבוצות מקצועיות החלו להבין שטיפול באנשים אינו מסתכם רק ברצון טוב ובנכונות לסייע, אלא דורש ידע, הכשרה ומיומנות. מסיבה זו הן התארגנו במסגרות מקצועיות וקבעו כי החברות בהן מותנית בהצלחה בבחינות מקצועיות. התפתחה ההכרה בכך שיש ללמוד את מקצוע הטיפול, ולא להסתמך רק על ניסיון מעשי.

בחינות ההסמכה הראשונות

בשנת 1310 ערכה אחוות הספרים והמנתחים של ולנסיה בחינות הסמכה שכללו שני חלקים: חלק עיוני וחלק מעשי. מודל זה אומץ גם בברצלונה בשנת 1408 במסגרת האחווה המקצועית של קוסמאס ודמיאנוס, אשר ייצגה את המנתחים והספרים בעיר.

בחינות אלו מהוות אחת הדוגמאות הראשונות להסמכה מקצועית מסודרת בתחום הטיפול והרפואה, וממחישות את המעבר ההדרגתי ממסורת עממית למקצוע הדורש הכשרה פורמלי

התפתחות בתי החולים בספרד

בשנת 1385 אוחדו במדריד אחד עשר בתי חולים למוסד אחד שנקרא "בית החולים הכללי". מוסד זה חולק לשני אגפים: האחד לחולים במחלות מדבקות והשני לחולים שאינם מדבקים.

בשנת 1524 קבע הקיסר קרל החמישי את הקמתם של "בתי חולים מלכותיים", שבהם הוגדרו באופן ברור תפקידיהם ואחריותם של אנשי הצוות, ובהם האח הראשי והאחים המטפלים. בנוסף, שירותי הבריאות המשיכו להינתן גם באמצעות אחוות, גילדות וארגונים קהילתיים שונים.

ההכרה החוקית במקצוע

ב-9 באפריל 1500 פרסמו המלך פרננדו והמלכה איזבל פרגמטיקה מלכותית בעיר סגוביה, ובה נקבע כי איש לא יורשה לבצע פעולות רפואיות כגון הקזת דם, טיפול בעלוקות, שימוש בכוסות רוח או עקירת שיניים ללא הסמכה ובחינה רשמית מטעם המאסטרים הראשיים של גילדת הספרים.

הצו אף קבע כי מי שיעסוק במלאכה זו ללא הסמכה יאבד לצמיתות את זכותו לעסוק במקצוע ויהיה צפוי לקנס כספי משמעותי. בכך נוצר אחד המנגנונים הראשונים לפיקוח ממלכתי על העיסוק במקצועות הבריאות.

ספרי הלימוד הראשונים

ידוע כי כבר במאה ה-16 למדו אנשי הטיפול מתוך ספרות מקצועית ייעודית. בין החיבורים ששימשו להכשרה:

• "ספר אמנות המיילדות וניהול ההיריון, הלידה והטיפול בילדים" (1541).
• "מסה על תועלת ההקזה הוורידית" (1583).
• "מסה על תועלת הקזת הדם" (1583).
• "תקנות לבחינת מנתחים" (1604).
• "הדרכת אחים סיעודיים ונחמה לחולים הסובלים" (1617), אשר עסקה בדרכי הטיפול ספרים אלו מעידים על התפתחות גוף ידע מקצועי שהועבר בצורה מסודרת לדורות הבאים, ועל הפיכת הטיפול בחולים למקצוע המבוסס על הכשרה ולימוד.

לקראת מקצועות הבריאות המודרניים

ב-29 בינואר 1711, בצו מלכותי של פליפה החמישי, נוסד מעמד "המקיזים" (Clase de Sangradores). מהלך זה היווה צעד ראשון בתיאום ובאיחוד העיסוקים והמקצועות השונים שפעלו בתחומי הריפוי והטיפול הרפואי.

בשנת 1843 אושר מעמדם של "עוזרי הרפואה והכירורגיה המעשיים באמנות הריפוי", ובשנת 1846 הוכרו ה"Ministerantes" כבעלי מקצוע מוסדרים. התפתחויות אלו סללו את הדרך להופעתם של מקצועות הבריאות המודרניים, ובהם מקצוע הסיעוד

 

.

חוק מויאנו והולדת הסיעוד המודרני

החקיקה הקודמת הוחלפה בצו המלכותי מיום 9 בספטמבר 1857, הידוע בשם "חוק מויאנו" (Ley Moyano), על שמו של שר הפיתוח קלאודיו מויאנו. חוק זה, שנחקק במסגרת חוק הבריאות האורגני משנת 1855, הסדיר את מקצועות העזר בתחום הבריאות והכיר ב"מטפלים המעשיים" (Practicantes) ובמיילדות כבעלי מקצוע מוכרים בתחום הבריא

בשנת 1896 ייסד ד"ר פדריקו רוביו אי גאלי את בית הספר החילוני הראשון לסיעוד, שנקרא "סנטה איסבל מהונגריה". הקמת מוסד זה סימנה צעד חשוב בהתפתחות מקצוע הסיעוד המודרני ובהפיכתו מתחום המבוסס בעיקר על מסורות דתיות למקצוע בעל הכשרה מסודרת ומובנית.

הסיעוד בחבל הבאסקים

כאשר מדברים על ספרי הכפר, מקיזי הדם, העוזרים הרפואיים או האחיות המתנדבות, אנו למעשה מתארים תקופות שונות בהתפתחות מקצוע הסיעוד. מן הספרים של המאה ה-14 ועד לאנשי הסיעוד המודרניים של ימינו, עבר התחום שינויים רבים ומשמעותיים.

מחוז גיפוזקואה (Gipuzkoa) לא היה מנותק מההתפתחויות שהתרחשו באירופה. ההיסטוריה של הטיפול בחולים באזור זה הייתה דומה לזו של העולם הסובב אותו. בתחילה התבסס הסיעוד על ידע אינטואיטיבי, ולאחר מכן על ידע שהועבר בעל פה בתוך המשפחה והקהילה. בין המאות העשירית לחמש עשרה החלו להופיע אנשים אשר הקדישו את עצמם לטיפול באחרים, בתחילה מתוך צדקה, חיבה ומחויבות חברתית, ובהמשך גם תמורת שכר.

 

ראשית הכשרת האחיות

רק במאה ה-16 החלו להופיע חיבורים כתובים שנועדו להכשיר ולארגן את עבודתם של המטפלים בחולים. כתבים אלה ייחסו חשיבות מיוחדת לנושאים הקשורים ללידה, להריון ולטיפול ביולדות, ולכן מקצוע הטיפול נקשר לעיתים קרובות לעולם הנשי.

בתקופה זו מופיעה ההתייחסות הראשונה לאחיות כמקצוע משלים לפעילותם של המסדרים הדתיים, שפעלו בתחום הטיפול כבר מאז המאה התשיעית. הקשר ההדוק בין הסיעוד לדת העניק לעבודתן של האחיות משמעות רוחנית עמוקה, שבה בלטו תחושת השליחות והמסירות.

עם זאת, מאחר שהניהול והפיקוח על שירותי הטיפול היו בידי המוסדות הדתיים, האחיות נותרו כפופות להם וכמעט שלא יכלו להרחיב את השכלתן או את סמכותן המקצועית. כתוצאה מכך, עבודתן נחשבה במשך תקופה ארוכה לעבודה ביתית חסרת יוקרה חברתית.

המאות ה-17 וה-18

במאות ה-17 וה-18 המשיכו להתקיים הכללים והנהלים שקבעו המסדרים הדתיים לגבי הטיפול בחולים. השינוי המשמעותי בתפיסת תפקיד האחות החל רק במהלך המאה ה-19, כאשר לתכונות האישיות של המטפלות נוספו ידע מקצועי והכשרה מסודרת.

בנקודה זו החל מקצוע הסיעוד להתפתח מתחום המבוסס על שליחות דתית וצדקה למקצוע מוכר הנשען על השכלה, מיומנות ואחריות מקצועית.

בתי החולים הראשונים בחבל הבאסקים

בביסקאיה (Bizkaia), מאז ייסוד העיר בילבאו בשנת 1300 על ידי דון דייגו לופס דה הארו, פעלו בתי חולים מימי הביניים כגון בית החולים מגדלנה ובית החולים סן לזרו. לקראת סוף המאה ה-15 נוסד גם בית החולים סנטוס חואנס. מסמכים משנת 1645 מעידים שמוסדות אלו שימשו בעיקר כמקלט לעניים, לקשישים ולחסרי אמצעים מקרב תושבי בילבאו.

במחוז אלאבה (Álava) קיימים תיעודים על בתי חולים שנוהלו בידי נזירים כבר משנת 1167. אחד המוסדות הידועים ביותר היה בית החולים סנטיאגו אפוסטול בוויטוריה, שפעל כ"בית חולים לריפוי" ותועד כבר בשנת 1466, אם כי ייתכן שפעל עוד קודם לכן. בנוסף קיימות עדויות משנת 1514 על פעילותו של בית החולים סן חוסה.

בגיפוזקואה היה מספר בתי החולים קטן יחסית. בין השנים 1485 ל-1900 ידועים רק שמונה מוסדות טיפול וסיוע. בין הידועים שבהם: בית החולים סן לזרו בסן סבסטיאן (1485), בית החולים סן אנטוניו אבאד (1535–1719), וכן בית החולים בטולוסה שנחנך בשנת 1860.

התארגנות מקצועית ראשונה

כתוצאה מהרפורמות של השנים 1855 ו-1857 החלו להיווסד אגודות מקצועיות ראשונות בתחום הסיעוד בחבל הבאסקים. כאשר ה"מטפלים המעשיים" (Practicantes) הוכרו באופן רשמי, הם השתלבו במכללות המקצועיות של מקיזי הדם והבדילו את עצמם בעיקר באמצעות השכלה והסמכה מקצועית.

בשנת 1867 נאסר לעסוק במקצוע ללא אישור מטעם הפקולטות לרפואה, אשר דרשו תקופת לימודים והכשרה מעשית בבתי חולים. צעד זה סימן התקדמות משמעותית לכיוון רגולציה מקצועית מסודרת ולפיקוח על איכות ההכשרה.

מלחמות הקרליסטים, הצלב האדום וההתארגנות המקצועית של הסיעוד

במהלך מלחמת הקרליסטים השנייה, בכל גדוד צבאי הוצב מנתח-מקיז דם, אשר היה בדרך כלל המטפל המקצועי שהועסק על ידי הרשות המקומית באותו יישוב. התקופה הארוכה של המלחמות הקרליסטיות הותירה תיעוד נרחב במשרד המלחמה הספרדי, שהיה אחראי על מינוי אנשי הרפואה והמטפלים לכל גדוד צבאי.

הניסיון שנצבר בטיפול בפצועי מלחמה תרם רבות להתפתחות מקצוע הסיעוד ולהכרה בחשיבותם של אנשי הטיפול במסגרת שירותי הבריאות הצבאיים והאזרחיים.

הסדרת מקצוע האחיות והמטפלים

בשנת 1904 הוסדרו באופן רשמי מסלולי ההכשרה של המטפלים המעשיים והאחיות. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1906, הגיעה לספרד המלכה ויקטוריה אאוחניה, אשר הביאה עמה את תפיסת הסיעוד המודרנית שהתבססה על רעיונותיה של פלורנס נייטינגייל. השפעה זו תרמה משמעותית להתפתחות המקצוע בספרד.

באותה תקופה הורחבה פעילותו של הצלב האדום. לצד יחידת הגברים שפעלה קודם לכן, נוסדה גם מחלקת הנשים של הצלב האדום, בחסותה של המלכה. במקביל נוסד גם קולג' המטפלים המקצועיים של גיפוזקואה.

פרסום כתב העת המקצועי

בשנת 1915 פורסם לראשונה "עלון המטפלים" (Boletín de Practicantes), אשר שימש במה מקצועית לשיתוף ידע, עדכונים וחידושים בתחום. באותה שנה זכו גם האחיות הדתיות שהוכשרו במסגרת פעילותו של ד"ר פדריקו רוביו בהכרה משפטית רשמית.

יצירת ארגונים מקצועיים אזוריים

בשנת 1917 נוסדה הפדרציה הווסקית-נווארית של מכללות המטפלים. שנה לאחר מכן, ב-24 בספטמבר 1918, התקיימה פגישה חשובה בהשתתפות נציגים משישה מחוזות בצפון ספרד: אלאבה, גיפוזקואה, לוגרוניו, נווארה, סנטנדר וביסקאיה. הפגישה נערכה תחת הנהגתו של מר איגלסיאס, ובסיומה התקבלו מספר החלטות מרכזיות:

החלטות מרכזיות של הוועידה

• לפעול להעלאת מעמדו וכבודו של המקצוע.
• להקים את "איגוד המטפלים של צפון ספרד".
• לדרוש רישום מקצועי חובה לכל העוסקים בתחום.
• לפעול לאיוש כל המשרות שנקבעו בחוק.
• להילחם בהתחזות ובעיסוק בלתי מורשה במקצוע.
• לבטל מגבלות מסוימות שהוטלו על מתן סיוע בלידות.
• לקדם הקמת גוף מקצועי ארצי בשם "חיל המטפלים הספרדים".

החלטות אלו משקפות את רצונם של אנשי המקצוע להפוך את הסיעוד והטיפול הרפואי למקצוע מוסדר, מכובד ובעל סטנדרטים מקצועיים אחידים.

הקמת ארגונים לאומיים

בשנת 1918 נוסד "איגוד המטפלים של צפון ספרד", שכלל את המחוזות אלאבה, גיפוזקואה, לוגרוניו, נווארה, סנטנדר וביסקאיה. בהמשך, בשנת 1921, נוסדה הפדרציה הלאומית של המטפלים, אשר ייצגה את אנשי המקצוע ברמה הארצית.

הופעת האחות המוסמכת

בשנת 1927 נוצר מעמד חדש שנקרא "האחות הרשמית" (La Enfermera Oficial). שנתיים לאחר מכן, בשנת 1929, נכנסה לתוקף חובת הרישום המקצועי (קולגיאציה), אשר שינתה באופן משמעותי את מבנה מערכת הבריאות ואת מעמד מקצוע הסיעוד.

בשנת 1928 הצטרפו גם המיילדות למכללת המטפלים המקצועיים, דבר שחיזק את שיתוף הפעולה בין מגוון מקצועות הבריאות.

לקראת תקופה חדשה

עד סוף שנות העשרים של המאה העשרים עבר מקצוע הסיעוד כברת דרך ארוכה. הוא התפתח מתחום שהיה קשור במשך מאות שנים לצדקה דתית ולשירות קהילתי, למקצוע מוכר בעל מסגרות הכשרה, ארגונים מקצועיים, עיתונות מקצועית וחובת רישום רשמית. התפתחויות אלו הניחו את היסודות לסיעוד המודרני כפי שהוא מוכר כיום.

 

מלחמת האזרחים בספרד והתפתחות הסיעוד בשנים 1936–1958

מלחמת האזרחים הספרדית והאתגרים הרפואיים

אירועי שנת 1936 מצאו את ספרד ללא מערכת רפואית וסיעודית מאורגנת דיה שתוכל להתמודד עם הצרכים הרבים שנוצרו במהלך המלחמה. היה צורך לאלתר בתי חולים חדשים ולתגבר את המוסדות הקיימים בכוח אדם שיוכל לטפל בחולים ובפצועים.

מנזרים ומוסדות דת רבים הוסבו לבתי חולים צבאיים. מסדרים דתיים רבים נרתמו למשימה, ובהם בנות החסד של ונסן דה פול, בנות החסד של סנטה אנה, אחיות יוסף הקדוש, הכרמליטיות של החסד, אחיות מרסד, אחיות הנחמה, משרתות מרים, משרתות ישו, האחיות הקלריסיות ואחיות נוספות שפעלו לטיפול בחולים ובפצועים.

הכשרת מתנדבות ואחיות בזמן המלחמה

מספר רב של נשים התנדבו לעבוד בבתי החולים במהלך המלחמה, ולעיתים קרובות עשו זאת ללא הכשרה מקצועית מוקדמת. לנוכח מצב זה אורגנו קורסי הכשרה מיוחדים. במסגרת 116 קורסים שונים הוכשרו 5,506 "גברות עזר לשירותי הבריאות הצבאיים".

בחודש מאי 1938 יצר המטה הכללי מסמך זיהוי רשמי עבור אותן מתנדבות. עם סיום מלחמת האזרחים הגיע מספר התעודות וההסמכות שחולקו לאחיות ולעוזרות סיעודיות ל־12,307.

הקמת הצלב האדום של חבל הבאסקים

בשנת 1937 הוקם הצלב האדום של חבל הבאסקים בהתאם להוראות ממשלת החבל הזמנית. מטרת הארגון הייתה להגיש סיוע לפצועי מלחמה ולנפגעי אסונות ואירועים ציבוריים.

הקמת הארגון תרמה להרחבת שירותי ההצלה והטיפול באזור ולחיזוק מעמדו של הסיעוד כחלק בלתי נפרד ממערך הבריאות והחירום.

התפתחויות מקצועיות בשנות הארבעים

בשנת 1940 היו החברות "מישלן" ו"צמנטוס רסולה" הראשונות במחוז גיפוזקואה שהעסיקו מטפל מקצועי כחלק קבוע מכוח האדם שלהן.

בשנת 1942 הוקם ביטוח החולים המחייב (Seguro Obligatorio de Enfermedad), אשר הרחיב את הגישה לשירותי בריאות עבור חלקים גדולים יותר של האוכלוסייה.

שנת 1944 הייתה אבן דרך נוספת, כאשר נוסדו המכללות הרשמיות של העוזרים הסניטריים (Auxiliares Sanitarios). ארגונים אלה חולקו לשלוש מחלקות עצמאיות:

• מטפלים מקצועיים (Practicantes).
• אחיות.
• מיילדות.

איחוד מקצועות הבריאות

בשנת 1953 אוחדו שלושת התארים המקצועיים: אחות, מיילדת ומטפל מקצועי, במסגרת הסמכה חדשה בשם:

Ayudante Técnico Sanitario (ATS) עוזר טכני סניטר

האיחוד נועד ליצור מסלול הכשרה אחיד ולשפר את רמת המקצועיות של אנשי הבריאות ברחבי ספרד.

בשנת 1954 אישר משרד הפנים את תקנון המועצה הלאומית של העוזרים הסניטריים. באותה שנה אושרו גם תקנוני המכללות הזמניות של העוזרים הסניטריים, שחולקו לשלוש מחלקות: מטפלים מקצועיים, מיילדות ואחיות.

בשנת 1955 נוסדה באופן רשמי מכללת המיילדות של גיפוזקואה.

 

חובת הרישום המקצועי

ב־13 בינואר 1958 נקבע כי לכל העוזרים הטכניים הסניטריים קיימת חובה להירשם בארגון המקצועי המתאים:

• גברים בעלי הסמכת ATS נרשמו במחלקת המטפלים המקצועיים.
• נשים בעלות הסמכת ATS נרשמו במחלקת האחיות.
• נשים בעלות התמחות במיילדות נרשמו במחלקת המיילדות.

צעד זה חיזק את הפיקוח המקצועי ואת מעמדו הציבורי של מקצוע הסיעוד, והיווה בסיס להמשך התפתחותו האקדמית והמקצועית במחצית השנייה של המאה העשרים.

האקדמיזציה של מקצוע הסיעוד והסיעוד המודרני

איחוד הארגונים המקצועיים

בשנת 1977, ב־1 באפריל, אוחדו המכללות המקצועיות של המטפלים המעשיים, האחיות והמיילדות לארגון מקצועי אחד. מהלך זה היה צעד משמעותי בדרך ליצירת זהות מקצועית אחידה עבור כלל העוסקים בסיעוד ובטיפול הרפואי.

ב־10 באוקטובר 1978 פורסמו התקנונים של הארגון המקצועי של העוזרים הטכניים הסניטריים (ATS), בהתאם לצו המלכותי 1856/1978 מיום 29 ביוני. תקנונים אלו קבעו את המסגרת הארגונית והמקצועית של המקצוע ברמה הארצית.

באותה שנה נערכו גם הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במסגרת הארגון המאוחד. בשנת 1983 פורסמה המפה הבריאותית של הקהילה האוטונומית של חבל הבאסקים, אשר סייעה לארגון מחדש של שירותי הבריאות ולחלוקתם הטריטוריאלית.

הפיכת הסיעוד למקצוע אקדמי

בשנת 1979 אושר בצו מלכותי השינוי של בתי הספר לעוזרים טכניים סניטריים (ATS) לבתי ספר אוניברסיטאיים לסיעוד. החלטה זו סימנה את כניסתו של מקצוע הסיעוד למערכת ההשכלה הגבוהה ואת ההכרה בו כדיסציפלינה אקדמית עצמאית.

בהמשך ההתפתחות האקדמית, ב־21 בנובמבר 1997 הפכה יחידת ההוראה לסיעוד של דונוסטיה (סן סבסטיאן) לבית הספר המודרני לתואר בסיעוד של אוניברסיטת חבל הבאסקים (EHU/UPV).

 

התפתחות מקצועות הטיפול

לאורך ההיסטוריה התקיימו מגוון מקצועות הקשורים לטיפול רפואי ולסיעוד, ובהם:

• מטפלים בבתי מרקחת.
• עוזרים רפואיים (Ministrantes).
• אחים ואחיות.
• ספרים רפואיים.
• מטפלים בכירורגיה זעירה.
• אחראים על מחלקות למחלות מדבקות.
• בעלי תפקידים נוספים בתחום הטיפול והרפואה.

התפתחות מקצועות אלו שיקפה את הרחבת מערכת הבריאות ואת הצורך הגובר בהתמחויות מקצועיות שונות לטיפול באוכלוסייה.

תואר אקדמי בסיעוד

לאחר שילוב בתי הספר לסיעוד במסגרת האוניברסיטאות, הונהג תואר אקדמי מוכר בסיעוד:

תעודת אחות מוסמכת אקדמית (Diplomado Universitario en Enfermería), שנקבעה בעקבות הצו לשילוב בתי הספר ל־ATS באוניברסיטאות ב־23 ביולי 1977.

מאוחר יותר הוחלף מסלול זה בתואר:

תואר ראשון בסיעוד (Grado en Enfermería), אשר הוסדר במסגרת הצו המלכותי 1892/2008 מ־8 בנובמבר 2008, שקבע את תנאי הקבלה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטאות בספרד.

מטרות ההכשרה בסיעוד

לימודי הסיעוד נועדו להכשיר אחים ואחיות כלליים בעלי הכשרה מדעית ואנושית רחבה ויכולת מספקת:

• להעריך את צורכי הבריאות והטיפול של אנשים בריאים וחולים.
• לזהות בעיות בריאותיות וצרכים סיעודיים.
• לפעול למתן טיפול מתאים.
• להעריך את תוצאות ההתערבויות הטיפוליות.
• לתמוך במשפחות ובקהילה כולה.

הכשרת האחות המודרנית כוללת רכישת ידע, מיומנויות ועמדות מקצועיות המאפשרות להבין את תגובות האדם למצבי בריאות ומחלה לאורך כל מחזור החיים, ולסייע לפרטים ולמשפחות לפתח יכולת לטפל בעצמם ובאחרים.

מהו סיעוד?

על פי הצהרת העמדה של המועצה הבין־לאומית לאחיות (ICN), שאומצה בשנת 1998 ועודכנה בשנת 2004:

"תחום העיסוק בסיעוד אינו מוגבל למשימות, תפקידים או אחריות מוגדרים בלבד. הוא כולל מתן טיפול ישיר והערכת תוצאותיו, הגנה על זכויות המטופלים ועל בריאות הציבור, פיקוח והאצלת סמכויות, הנהגה, ניהול, הוראה, ביצוע מחקרים וגיבוש מדיניות בריאות במערכות הבריאות. בנוסף, מאחר שתחום העיסוק בסיעוד הוא דינמי ומגיב לצורכי הבריאות, להתפתחות הידע ולהתקדמות הטכנולוגית, יש לבחון אותו באופן תקופתי כדי להבטיח שימשיך להתאים לצרכים העדכניים של האוכלוסייה ויתרום להשגת תוצאות בריאותיות טובות יותר."

סיכום

התפתחות הסיעוד משתרעת על פני אלפי שנים. היא החלה בטיפול אינטואיטיבי שניתן במסגרת המשפחה והקהילה, המשיכה דרך מוסדות דתיים, גילדות מקצועיות ובתי חולים מימי הביניים, והתפתחה בהדרגה למקצוע אקדמי ומדעי בעל אחריות רחבה במערכת הבריאות המודרנית. כיום מהווה הסיעוד אחד מעמודי התווך המרכזיים של שירותי הבריאות ברחבי העולם.

 

 

TRADUCTOR/ TRADUCTORES

José Hollander

 

TRABAJO ORIGINAL

La Voz de Enfermería en la Enciclopedia Auñamendi

Primera parte

http://www.euskomedia.org/aunamendi/39190

Segunda parte

http://www.euskomedia.org/aunamendi/39190/132780

 

 

AUTORES:

Jesús Rubio Pilarte

Enfermero y sociólogo.

Profesor de la E. U. de Enfermería de Donostia. EHU/UPV

jesus.rubio@ehu.es

 

Manuel Solórzano Sánchez

Graduado en Enfermería. Enfermero Jubilado

Insignia de Oro de la Sociedad Española de Enfermería Oftalmológica 2010. SEEOF

Premio a la Difusión y Comunicación Enfermera del Colegio de Enfermería de Gipuzkoa 2010

Director y Miembro del Blog de Historia de Enfermería “Enfermería Avanza”

Miembro de la Red Iberoamericana de Historia de la Enfermería

Miembro de la Red Cubana de Historia de la Enfermería

Miembro Consultivo de la Asociación Histórico Filosófica del Cuidado y la Enfermería en México AHFICEN, A.C.

Académico de número de la Academia de Ciencias de Enfermería de Bizkaia – Bizkaiko Erizaintza Zientzien Akademia. ACEB – BEZA

Comisión de Historia de la Enfermería del Colegio Oficial de Enfermería de Gipuzkoa / Gipuzkoako Erizaintza Elkargo Ofiziala

Insignia de Oro del Colegio Oficial de Enfermería de Gipuzkoa. Años 2019 y 2022

Sello de Correos de Ficción. 21 de julio de 2020 y 31 de diciembre de 2022

3 Sellos de Correos, español (1) y de Ficción (2). 13 de marzo de 2026

Premio a la Visibilización de la ACEB. 15 de mayo de 2024. Deusto Bilbao

Amigo de Número de la Real Sociedad Bascongada de los Amigos del País. 7 de marzo de 2026. (RSBAP)

masolorzano@telefonica.net